זיכוי מלא מגרימת חבלה ברשלנות בתאונת מצנח רחיפה

ארבע שנים של מאבק משפטי הסתיימו בזיכוי מלא. בני זוג בשנות השישים לחייהם, שהפעילו עסק לטיסות טנדם במצנחי רחיפה בחוף ארסוף, הואשמו בגרימת חבלה ברשלנות לאחר תאונה שאירעה בשנת 2017. הם הגיעו אליי בהמלצת עורך דין אחר, שאמר להם שזה בדיוק סוג התיק שמתאים לי.

מה נטען בכתב האישום

לפי כתב האישום, במהלך טיסת טנדם הנמיך הנאשם את גובה הטיסה ופגע באישה שעמדה על הקרקע, אמה של הנוסעת שהייתה רתומה אליו. נטען כי נגרמו לה שברים בצלעות, קרע במניסקוס וחבלות נוספות. בת זוגו הואשמה כבעלת החברה וכמעסיקתו: לפי התביעה לא גידרה את שטח ההמראה והנחיתה, לא הדריכה את הקהל והעסיקה מפעיל ללא רישיון.

ללמוד תעופה כדי להגן

תיק כזה לא מנצחים בלי להבין את התחום לעומק. למדתי את חוק הטיס, את התקנות ואת פרסומי המידע התעופתי (פמ"ת), ונכנסתי לעקרונות של אווירודינמיקה ומטאורולוגיה. עם הידע הזה ביקשתי פגישה בפרקליטות והצגתי את קו ההגנה: יסודות עבירת הרשלנות לא מתקיימים, העד המומחה של התביעה אינו מוסמך להעיד על כלי טיס מהסוג הזה, יש ספק ממשי בחבלות הנטענות, ומדובר באכיפה בררנית, כי מעולם לא הוגש כתב אישום בנסיבות דומות. הפרקליטות לא השתכנעה, וגם הליך הגישור שבא אחריה לא הביא לחזרה מהאישום.

צו לחומרים רפואיים, ושנה של התחמקות

כדי לבדוק את טענת החבלות ביקשתי צו לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, לקבלת המידע הרפואי של המתלוננת מחמש השנים שקדמו לתאונה ואת חומרי ההדמיה הגולמיים מבית החולים. המדינה התנגדה בטענה לפגיעה בפרטיות, אבל בית המשפט קיבל את עמדתי שהבקשה נשענת על ראיות שכבר נמצאות בתיק, והצו ניתן.

מכאן התחיל פרק מתסכל. במשך יותר משנה המשטרה פשוט לא קיימה את הצו, ודיון אחרי דיון נדחה. כדי שהתיק לא ייתקע ביקשתי לקבוע מועד הוכחות, והמדינה התחייבה להעביר את החומרים לפניו. ההתחייבות לא קוימה.

החקירה הנגדית שהפילה את התזה

בדיון ההוכחות הראשון נחקר המומחה מטעם התביעה, טייס מנוסה ובעל רישיון טיס אזרחי. הכנתי יותר מ־120 שאלות, אבל אחרי כ־20 שאלות בית המשפט עצר את החקירה וביקש מהתביעה להצהיר שעדותו אינה תורמת להוכחת הרשלנות. המומחה הודה שאין לו ניסיון בהטסת מצנחי רחיפה, שלא עבר קורס ושאין לו רישיון. כשנשאל על מה ביסס את קביעותיו לגבי מזג האוויר ואובדן השליטה, התשובה הייתה: "לפי הסרטון".

גם אז המדינה לא ויתרה, וניסתה להוסיף עד חדש: חוקר ממשרד התחבורה שכתב דוח שהיה בידיה מתחילת התיק. על הדוח עצמו נכתב שהוא מיועד לשימוש פנימי ולא ישמש בהליך משפטי. התנגדתי בתוקף, והמדינה חזרה בה מהבקשה.

הגנה מן הצדק, וחזרה מהאישום

חודש לפני שהמתלוננת הייתה אמורה להעיד, החומרים הרפואיים עדיין לא הגיעו, ולא היה גם צפי לקבלתם. הגשתי בקשה מנומקת לביטול כתב האישום מכוח הגנה מן הצדק (סעיף 149(10) לחסד"פ). לא ייתכן שהמדינה תמשיך לנהל הליך פלילי ובאותה עת תתעלם מהחלטות של שני מותבים. בית המשפט הורה למדינה להשיב לבקשה ולהסביר מדוע לא תחויב בהוצאות.

ימים ספורים אחר כך הודיעה המדינה שהיא חוזרת בה מכתב האישום. לבקשתי, החזרה נעשתה לפי סעיף 92(ב) לחסד"פ, ומשמעותה זיכוי מלא של שני הנאשמים.

כשבישרתי ללקוחות את ההחלטה לא היו חגיגות, רק הקלה עמוקה אחרי ארבע שנים. הזיכוי שלהם מזכיר לי למה אני לא מוותר: התעמקות אמיתית בתחום המקצועי של התיק, ועמידה עיקשת על זכויות הנאשמים מול התנהלות לקויה של רשויות האכיפה, משנות את התוצאה.

הפרטים המזהים בתיק הושמטו לשמירה על פרטיות הלקוחות. כל תיק נבחן לגופו, ותוצאה שהושגה בתיק אחד אינה מבטיחה תוצאה זהה בתיק אחר.